מה למדתי מאז 8 באוקטובר על הקמפוסים, על חינוך לישראל, הסברה ועל נקודת העיוורון שלנו
מאת: אור מורדו
ב7 באוקטובר, בשעה 13:14 אחותי שלחה לי הודעה, "אלוהים למה אתה מתעורר" השעה הייתה 5:14 בבוקר בשיקגו, אילנוי שבארצות הברית.
בשעה 13:38, כלומר קצת לפני 6 בבוקר שעון CDT כבר היינו כל הצוות בהתכתבות, מנסים להבין מה קורה בארץ.
כשאתה יוצא לשליחות עם אהבה גדולה לישראל, אתה יודע שיהיה קשה לראות דברים מרחוק. שום דבר לא הכין אותנו לבוקר ההוא.
בשעות הראשונות ניסינו להבין את התמונה בארץ ובחו"ל, מה שלום השליחים, מה קורה בקמפוסים, איך אפשר לסייע לישראל.
הטלוויזיה פעלה. אדווה דדון שידרה מחילוץ ניצולי מסיבת נובה. במקביל דיברתי עם אנשים שיקיריהם בארץ עדיין היו נצורים בבתים, כשבחוץ מתנהלת לחימה. חברים שלי היו בלחימה ונפצעו, ההודעות על חטופים, הרוגים ופצועים הגיעו בלי הפסקה, גם דרך ערוצים בינלאומיים וללא סינון כשהמספרים רק עולים. בין הניסיונות להבין ולעזור עלתה גם שאלה שלא חשבתי שאשאל: יש לאן או איך לחזור?
שליחים ברחבי העולם ניסו להתגייס בכל דרך: לחזור למילואים, לסייע למשפחות, לארגן עצרות זיכרון ותמיכה. ידענו שבקרוב נצטרך גם להסביר מה קרה. לא הבנו עד כמה מהר נידרש לעשות זאת, ועד כמה עוינת תהיה חלק מהתגובה.
הטבח ב7 באוקטובר שלח גלי הדף שהיכו בקהילות היהודיות בעולם כולו, ובמיוחד בקמפוסים כמעט באופן מיידי. עצרות זיכרון, התייחדות ותמיכה בישראל התקיימו בעשרות קמפוסים ברחבי ארה"ב.
כבר ב8 באוקטובר, לצד ההתייחדות עם הנרצחים והתמיכה בישראל, ארגוני סטודנטים כמו 'סטודנטים למען צדק בפלסטין’ (SJP ) מפרסמים הצהרות תמיכה ב'התנגדות הפלסטינית' ומאשימים את ישראל באלימות נוצר הלם כפול: הזעזוע מהטבח, והגילוי שגם במקום המרוחק שבו אתה נמצא, הזהות הישראלית או היהודית שלך עלולה להפוך אותך למטרה. התגובה העוינת והמיידית הפכה את הקמפוס, בן לילה למרחב מאיים.
ב 10 באוקטובר מתחילות הפגנות פרו-פלסטיניות המוניות, בקמפוסים, בהן נשמעות קריאות אנטי-ישראליות ואנטישמיות קיצונית.
לקח לי זמן להרשות לעצמי לצאת מהבית שלא לצורך. רק ב21 באוקטובר ירדתי לעיר התחתית, כשלפתע רעש צפירות מילא את האוויר, ובדרך הראשית דהרו בטנדרים לבנים תומכים פרו פלסטינים עם דגלים פלסטינים מהדהדים את הטבח הנורא.
בהמשך אוקטובר, כבר ידענו שיש מחאות רבות בכל מקום, שיש משבר עמוק בקרב יהודים ופחד אמיתי של ישראלים. ישראל עמוק במלחמה, ואנחנו מנסים להגביר מודעות לחטופים בעזה ולאסון הנורא. בנסיעה שגרתית באוטובוס, ראיתי בזווית העין ירוק ואדום. בשיקגו כבר מתחילים בתקופה הזאת להתכונן לחג המולד, ולרגע חשבתי שאלה קישוטים. כעבור כמה שניות הבנתי שראיתי דגל פלסטיני. ירדתי מהאוטובוס, פניתי שמאלה ונתקלתי באלפי מפגינים פרו פלסטינים, במיצגים מזעזעים שמילאו את הרחוב המרכזי.
בשבילם זו הייתה הפגנה. בשבילי, כשאנשים שאני מכיר עוד נלחמו ונפצעו וכשגורלם של אחרים לא היה ידוע, היא הייתה מפגש מטלטל עם עולם שכבר עבר לדבר בשפה אחרת.
נתקלתי במחאות שבוע אחר שבוע בהם גם כאלה שירקו לעברי. לא אחת ראיתי שנאה בעיניים של מפגינים ברחובות ובקמפוסים.
בכל יום ניסינו להעלות מודעות לחטופים, לזוועות הטבח ולאלימות המינית. כדי להביא את העדויות לאנשים, לעיתים נחשפנו שוב ושוב לתמונות ולידיעות קשות. קיימנו טקסי זיכרון, ארוחות שבת, הפגנות ומיצגים, הקרנות סרטים, מפגשי שיח, ומפגשי עדויות. וכל זה לצד הדאגה לאנשים בארץ, המעקב אחר החדשות והכאב שנשאנו בעצמנו. הדמעות לא הפסיקו לרדת.
זכיתי לראות אנשים אמיצים ששרדו תופת בשדה קרב עומדים ומספרים את סיפורם. אנשים כמו חברי ידין גלמן שממיטתו בבית החולים כבר נשאב להסברה ועבר מקמפוס לקמפוס כדי להשמיע אמת. ניצולי נובה כמו שי רז ויונתן כהן, שורדי שבי כמו מיה ואיתי רגב הגיעו לקמפוסים והביאו את עדויותיהם.
ראיתי את משפחתו של הירש גולדברג־פולין, ששורשיה בשיקגו, מובילים צעדות בקריאה לשחרורו ואת חיבוק הקהילה היהודית לאחר הודעת הירצחו. ראיתי את הדאגה של הקהילה היהודית לכל החטופים ובהם שתי שבויות משיקגו, והכאב של הקהילה עם היוודע נפילתו של סרן יוגב פזי ז"ל שהיה בעבר מתנדב שנת שירות של הסוכנות בעיר.
ראיתי שליחים יוצאים למילואים בארץ, חוזרים לשליחות ומביאים את הסיפור שלהם לכל יהודי גם כשההתמודדות האישית שלהם עוד נמשכה.
ובתוך כל אלה, חלק מהקושי העמוק היה לשמוע צעירים יהודים במשבר קשה. שנשארו לבד: יהודים שמנסים לחזק את זהותם היהודית והציונית ובמקביל חווים חברים שניתקו קשר, קבוצות שייכות שהפכו למרחבים עוינים, סטודנטים שהרגישו שהם צריכים לבחור בין הזהות שלהם לבין מקומם החברתי. שמעתי גם על מי שנדחקו מקבוצות להט״ב או מקבוצות תמיכה לאחר פגיעה משום שהזדהו כציונים.
מאחורי הוויכוח על ישראל היו אנשים שחיפשו מישהו שיוכלו לדבר איתו בלי להידרש קודם להוכיח שהם ראויים להקשבה. שליחים ואנשי קהילה ניסו להיות שם בשבילם, ובמקביל לפעול למען החטופים, להתמודד עם הסתה ולהסביר את המציאות הישראלית. זו הייתה הזירה הנוספת, והיא דרשה הרבה יותר מעוד מסר מוצלח.
בשנת 2024 – 2025 היו למעלה מ 2,334 תקריות אנטישמיות בקמפוסים בצפון אמריקה. 1 מכל 3 סטודנטים יהודים הרגישו שהם צריכים להסתיר את זהותם. מחאות האוהלים בקמפוסים כללו לעיתים גם סכינים ונשק חם ולצד כל זה יהודים צעירים תמכו בישראל, ארגנו את עצרת התמיכה הכי גדולה בישראל בוושינגטון, ופעלו כל יום בקמפוסים כדי להעלות מודעות לחטופים.
אותה מלחמה, מסכים שונים
כל מי שפתח בתקופה הזו חדשות אמריקאיות יכל בעצם לפתוח חדשות ישראליות – CNN, FOX, CBS כולם שלחו כתבים לישראל, סיקור נרחב של הטבח, עדויות ניצולים וראיונות עם משפחות החטופים. הסיקור היה תומך ישראל. הרגשתי שהכאב שלנו מקבל מקום ושיש נכונות להבין את הצורך להגן על אזרחי ישראל ולהשיב את החטופים. ישראל זכתה לאמפתיה בינלאומית רחבה, וגם בתחילת הכניסה הקרקעית רבים בעולם הבינו את הצורך להגן על אזרחי ישראל ולהשיב את החטופים.
אלא שככל שהמלחמה נמשכה, הקהל מחוץ לישראל נחשף גם לעוד ועוד תמונות מעזה: הרס, עקירה ואזרחים שנפגעו, ובהם ילדים. בזמן שרבים בישראל ראו את המלחמה דרך מסך אחר: דרך החטופים, החיילים, האיום הביטחוני והזיכרון של הטבח. התמונות מעזה לא תמיד הגיעו באותה מרכזיות, וגם כשהגיעו, לא תמיד היה לנו מקום רגשי להביט בהן.
אני מבין את הקושי הזה. אני זוכר מאיפה הוא התחיל אצלי. אבל עם הזמן הבנתי שהוא גם מקשה עלינו להבין את האנשים שאליהם אנחנו מנסים לדבר.
כאן נוצר פער שההסברה מתקשה להכיר בו: אנחנו מבקשים מהעולם להבין את ההקשר הישראלי, ואנשים שנחשפים לתמונות מעזה מבקשים תשובה גם למה שהם רואים עכשיו: למראות של ילדים ואזרחים בעזה. קשה להשאיר את התמונות האלה בצד ולהתמקד רק בהסבר. אדם שמכיר בזוועות 7 באוקטובר, מבין את איום חמאס ואינו אנטי־ישראלי, עלול להתקשות להצדיק את המשך המלחמה מול תמונות של סבל אזרחי, ולשאול שאלות קשות על המשך המלחמה ועל המחיר לאזרחים. כשהשאלות האלה נתפסות אצלנו מיד כמחיקה של הכאב שלנו, השיחה נעצרת. אנחנו מצפים שההקשר הישראלי יגבר על מה שאנשים רואים מול עיניהם, בלי להכיר בכך שגם התמונות הן חלק מהמציאות ומעצבות שיפוט מוסרי ופוליטי
הזירה הנוספת פעמים רבות נותרה מאבקם של שליחי הסוכנות היהודית, שליחי הסברה מארגונים פרטיים, משפחות חטופים או ניצולי נובה שעשו מאמצים אדירים, הרבה פעמים על חשבונם הפרטי כדי להיאבק בהסתה, לחנך ולעקור בורות. גם שליחי הקונסולות והשגרירויות הרבה פעמים היו ללא כלים מתאימים.
סרטים כמו #NOVA, We Will Dance Again ו־Screams Before Silence נוצרו על ידי גורמים פרטיים ונתנו מקום לעדויות שחובה לשמוע ולתיעוד שחובה לשמר. באמצעות עדויות ניצולים, סרטונים שצולמו בזמן אמת ותיעוד מהמתקפה, לרבות עדויות על אלימות מינית, הסרטים הביאו את הסיפור לקהלים נוספים. ביום שאחרי יום הזיכרון, חשוב במיוחד לומר: לסיפורים האלה יש ערך אנושי והיסטורי בפני עצמם.
לצד זאת, אנחנו מצפים שעדויות הטבח יענו לבדן על כל שאלה בנוגע למלחמה שבאה אחריו. ההכרה בזוועות שחמאס עשה והדיון בהחלטות ישראל מתקיימים אצל אנשים ברחבי העולם בו זמנית, גם אם לא נבין זאת. מבחינתם עדות מזעזעת אינה בהכרח הסבר משכנע על ישראל והמלחמה כולה. מבחינתם אלו לא עונים לבדם על שאלות שהקהל האמריקאי שואל על התנהלות ישראל בעזה, על המחיר לאזרחים ועל המדיניות הממשלתית והאם הם צריכים לתמוך בה או ללחוץ על מנהיגיהם לפעול אחרת.
להבין את העולם שבו הם גדלו
דור אמריקאי צעיר החל לשאול שאלות, ללא ידע מוקדם, עם תפיסה מוטעת של הצטלביות מאבקים וללא גורם מתווך אוביקטיבי. כל אלה כשברקע אנטישמיות שעלתה בשנה שלפני שימשו קרקע פורה לפער משמעותי בין הצעירים למבוגרים יותר.
כדי להבין את הקהל הזה צריך גם להכיר את העולם שבו הוא גדל.
בחלקים מדור Y ו־Z ניכרת נטייה לאמץ מסגרות מוסריות ופוליטיות אחרות, ולעיתים גם לערער על האופן שבו הדור הקודם פירש מושגים כמו רצח עם, מידתיות או ‘מהנהר ועד הים’. חלק מהערעור הזה נובע מחוסר היכרות עם ההגדרות; חלקו הוא מחלוקת מודעת על יישומן ועל הסדר הפוליטי הראוי ולא מעט ממנו הוא בורות וביטחון עצמי שגוי. הם מבקשים לשרטט מציאות חדשה והגדרה חדשה. לפי מה הם רואים כראוי או לא ראוי, בביטול ההיסטוריה.
חלק מהצעירים האמריקאים רואים במחאה בקמפוס המשך למסורת של מאבקים לזכויות אזרח ונגד מלחמות. רשתות של סולידריות בין מאבקים ובהן פעילות פלסטינית, אנטי־גזענות, אקלים ואנטי־קולוניאליזם יצרו שפה משותפת של כוח, דיכוי והתנגדות. עבור חלק מהצעירים, השפה הזאת הפכה את פלסטין לסוגיית המחאה המרכזית שלהם.
החיבור הזה מעניק להם תחושת מחויבות, אך גם מצמצם סכסוך מורכב לתבנית של מדכא ומדוכא. בתבנית הזאת, ההיסטוריה היהודית, האיום על ישראל והאחריות של חמאס עלולים להיעלם. לעג לשיער הצבוע של המפגינים או ללהט״בים שמזדהים עם פלסטינים לא מפרק את התפיסה הזאת. הוא בעיקר מראה שלא הבנו כיצד היא נבנתה.
גם ההשוואה הישראלית ל־11 בספטמבר אינה נשמעת אצל כולם כפי שאנחנו מתכוונים. עבור צעירים שלא חוו את הפיגועים כבוגרים, הזיכרון האמריקאי כולל גם את עיראק, אפגניסטן ופשעים בגואנטנמו ואת החשד בהצדקות שניתנו למלחמות ארוכות. כשאנחנו מדברים על הצורך להגן על עצמנו בעקבות מתקפת טרור, חלקם שומעים גם הד אחר של הסיפור האמריקאי: טראומה אמיתית שהפכה להצדקה למלחמה מתמשכת, למחיר אזרחי כבד ולהוצאות עצומות. אין פירוש הדבר שהם משווים בין חמאס לאל־קאעדה או בין ישראל לארצות הברית, וגם לא שכל צעיר חושב כך. אבל ההסברה הישראלית עלולה לפספס שהזיכרון ההיסטורי שלהם אינו רק רגע ההתקפה הוא גם כל מה שבא אחריה. האתגר הוא להראות שישראל מבינה את ההבדל בין זכותה להגן על אזרחיה לבין הסכנה שמלחמה ללא תכלית ברורה, גבולות ואחריות תיראה כמו חזרה על טעויות שהם כבר למדו לחשוד בהן. צעירים אמריקאים גם נוטים פחות ממבוגרים לתמוך בתפקיד אמריקאי פעיל בעולם, כך שהחשד כלפי מעורבות צבאית ארוכה אינו מוגבל לישראל.
אפשר לחלוק על ההשוואות ועל המסקנות שלהם. כדי להשיב להם, להוכיח אותם על טעויותיהם, צריך קודם להבין מה הם שומעים.
הזמן עובר ודעת הקהל משתנה
מכאן עולה שאלה שקשה יותר לשאול מתוך ישראל: האם אנחנו מוכנים לבדוק גם את המציאות שמעוררת את הביקורת?
יש אנטישמיות. ואנטישמיות בוטה מימין ומשמאל. יש הסתה, הכחשת הטבח והצדקת טרור. רבים בעולם קוראים לציונות גזענות מבלי לדעת מהי. צריך לזהות אמירות אלה, לתעד אותן ולהיאבק בהן. דווקא משום כך חשוב להבחין בינן לבין ביקורת מדינית, לרבות ביקורת חריפה שמגיעה מאנשים המחויבים לקיומה ולביטחונה של ישראל.
לצידן יש גם יותר מידי התבטאויות מזעזעות של פוליטיקאים ישראלים, וגם ישראלים שעולים ללייב בטיקטוק שימשו כקרקע פוריה להאשמת ישראל וישראלים. דעת הקהל התדרדרה בקרב רפובליקנים בנוסף לדמוקרטים.
הנטייה היא לחשוב שהבעיה היא שישראל לא מצליחה להסביר את עצמה כשבפועל חלק גדול מהבעיה הוא הפער בין מה שישראל אומרת לבין מה שאנשים רואים במדיניות שלה, בהתנהלות שלה ובתגובות שלה לביקורת.
לאחרונה שמענו את אזהרת חבר הקונגרס בראד שרמן. שרמן טען שהישראלים אינם מבינים עד כמה שחיקת התמיכה האמריקאית מסכנת את הסיוע הצבאי, את הגיבוי הדיפלומטי ואת הקשרים הפוליטיים. הוא הצביע גם על היעדר השקעה מספקת בדיפלומטיה ועל דמויות בממשלה, ובהן בן גביר, שלדעתו מרחיקות בעלי ברית. הנתונים שהוא התייחס אליהם מתארים ירידה של 67 נקודות ב״אהדה נטו״ לישראל.
הנקודה שלו היא שישראל יכולה לנסות להראות שהאנטישמיות קיימת, לתעד את זוועות חמאס ולספר את סיפור קורבנות 7 באוקטובר וכל אלה חשובים. אבל אלה לא עונים לבדם על השאלה מדוע גם תומכים ותיקים נעשים מודאגים מהמדיניות הישראלית. אם כל אובדן תמיכה מוסבר בתעמולה, ברשתות זרות או בשנאת ישראל, אין לישראל דרך ללמוד מהמידע שמגיע מבחוץ.
אנחנו כישראלים אוהבים את המדינה שלנו, אנחנו רגישים, אנחנו פגועים, ונשבענו לעולם לא עוד. אנחנו גם צריכים להכיר ב"בלינד ספוט" – נקודת העיוורון שלנו.
הבליינד ספוט: מה אנחנו עצמנו לא רואים
יש לנו נקודת עיוורון: אנחנו משקיעים מאמץ רב בשאלה איך לגרום לעולם לראות את ישראל, ומתקשים לשאול מה אנחנו עצמנו לא רואים.
כשאני מתבונן בחלק מהתגובות שלנו לביקורת, אני מזהה שלושה דפוסים שמקשים עלינו להגיע למי שעוד מוכן להקשיב.
הראשון הוא העיסוק בתדמית לפני בירור המציאות. אנחנו ממהרים לשאול איך להסביר את מה שקרה, ולעיתים מדלגים על השאלה אם יש בו משהו שדורש גם בדיקה או שינוי. תקציבים, דוברים וסרטונים חשובים. ראיתי מקרוב כמה קשה לפעול בלעדיהם. אבל כשהמסר מתנגש עם החלטות ממשלה או עם התבטאויות של נבחרי ציבור, ההסברה נדרשת להתמודד עם פער ששום ניסוח לבדו לא יסגור. הקהל בחו״ל רואה גם את החלטות הממשלה, את התבטאויות נבחרי הציבור ואת התגובות שלנו לביקורת. הדברים שנאמרים כאן מגיעים החוצה, מתורגמים והופכים לחלק מהסיפור.
גם את ״התמיכה האמריקאית״ צריך להבין על מרכיביה: דעת קהל, תמיכה בקונגרס, סיוע, שיתוף פעולה צבאי וגיבוי דיפלומטי. אלה אינם דבר אחד, ואינם משתנים בהכרח יחד. קשרים מדיניים וביטחוניים יכולים להישאר חזקים בזמן שדעת הקהל נשחקת, אך לאורך זמן השחיקה הזאת עלולה להקשות על נבחרי ציבור להמשיך לתמוך בישראל. לכן אי אפשר להתייחס אליה רק כאל בעיית יחסי ציבור.
השני הוא פסילת המבקר לפני בדיקת הטענה. כינויים כמו ״בוגד״, ״תומך טרור״ או ״אוטו־אנטישמי״ יכולים לסיים את הדיון עוד לפני שהתחיל. יש מקורות מוטים ויש האשמות שקריות, וצריך לחשוף אותם. אבל בדיקת המקור אינה תחליף לבדיקת הטענה: מה העובדות, מה הפרשנות, מה שקרי ומה דורש תשובה או תיקון? כשהפסילה מקדימה את הבירור, אנחנו עלולים להשאיר גם טענה נכונה ללא מענה. פוסט שמלהיב ישראלים שכבר מסכימים איתנו לא בהכרח משכנע סטודנט אמריקאי שמתלבט.
המבחן הזה עולה גם כשסרט, ראיון או אמירה של אמן מעוררים בנו כעס. אפשר להצביע על שקרים, על הטיה ועל התעלמות מהסבל הישראלי, וצריך לעשות זאת באופן ענייני. אבל אם התגובה שלנו מסתכמת בתקיפת היוצר או בדרישה להחרימו, תומכיו לא שומעים אותנו.
לפעמים נדמה שהתגובות שלנו מכוונות בעיקר לקהל הישראלי: להראות שהכתבת ״נוצחה״ או שהאמן ״בוגד״. הן מחזקות את מי שכבר מסכים איתנו, אבל לא בהכרח עונות לאדם שמתלבט. כדי להגיע אליו צריך לשאול מה הוא חושב שראה, מה הוא יודע ומה חסר לו. מסר שמייצר הזדהות בישראל עלול להרחיק את הקהל שנועד לשכנע.
השלישי הוא הבלבול בין נאמנות להסכמה. הוא מכאיב במיוחד בקשר עם יהודי התפוצות: אם אנחנו מבקשים מהם חיבור עמוק לישראל, צריך להיות בקשר הזה מקום גם לדאגה, למחלוקת ולביקורת. מי שמבקר החלטה של הממשלה אינו בהכרח מתרחק מישראל. לפעמים הוא מבקש שתשנה כיוון דווקא משום שהוא קשור אליה.
התשובה ״אתה לא מבין מהי ציונות״ אינה מספיקה אם איננו מקשיבים למה שהמילה מסמלת עבורו. עלינו לתבוע מחדש את משמעותה כביטוי לזכות העם היהודי להגדרה עצמית, ולהראות שהמחויבות הזאת מאפשרת גם ביקורת ואחריות.
הקשר הזה מושפע גם ממה שקורה בתוך ישראל. כשישראלים חשים מושתקים, כשעולים חשים שאין מקום לקולם או כשקהילות יהודיות מרגישות שאינן מוכרות כאן, החוויה שלהם נעשית חלק מהסיפור המסופר בחוץ. הערכים שאנחנו מציגים לעולם נבחנים גם בחיים שאנחנו מאפשרים כאן.
אני מבין את הדחף להתגונן. אחרי מה שעברנו, ביקורת יכולה להישמע כמו עוד ניסיון למחוק את הכאב שלנו. אבל כאן נמצאת גם נקודת העיוורון: הרצון שיראו אותנו עלול להקשות עלינו לראות מה אחרים שואלים. כדי להשיב להם, אנחנו צריכים להיות מוכנים לברר גם את השאלות שקשה לנו לשמוע.
בשנים האחרונות למדתי שהסברה צריכה לעשות כמה דברים יחד: לתעד את פשעי חמאס ואת הסבל הישראלי, להגן על יהודים מפני אנטישמיות ולהתמודד ברצינות עם ביקורת מדינית. ההבחנה בין אלה חיונית כדי שנוכל להיאבק בהסתה ובה בעת להקשיב למה שדורש בירור.
ראינו נסיונות טובים לשקף תהליכים שקורים בעולם כמו הסרט October 8 או הספר אינתיפאדה על ההדסון, עלינו כולנו להתגייס למאבק הזה, אך חוסר השקעה בדיפלומטיה מחליש את היכולת להסביר; דחיית ביקורת מונעת למידה; ופער בין המסר לבין המדיניות פוגע באמינות.
שלוש שנים אחרי הטבח הנורא, בשבוע הזה פרו פלסטינים ברחבי ארה"ב מקיימים "שבוע זעם" ומחאות "אל תתנו לציונים לקחת בעלות על התאריך", "7 באוקטובר זה היום שהישראלים התחילו ברצח".
אסור לנו לטעות, הניסיון להבין את הקהל שאליו אנחנו פונים מחייב גם לזהות מתי ביקורת הופכת להצדקת הטבח או להסתה, ולהתייצב מולה בבירור: לחשוף שקרים, להצביע על מוסר כפול ולדרוש הכרה בסבל שהשיח הזה מוחק.
אני כותב את הדברים מתוך אותה אהבה לישראל שאיתה יצאתי לשליחות, ומתוך הכאב שלא נשאר מאחור בשיקגו. ביום שאחרי יום הזיכרון, אני חוזר לבוקר ההוא, להודעה מאחותי ולאנשים שניסינו להגיע אליהם. את מה שקרה ב־7 באוקטובר צריך להמשיך לספר. את מי שנרצחו צריך לזכור. על הזכות של יהודים לחיות בביטחון צריך להמשיך להגן.
ובתוך המחויבות הזאת, צריך למצוא גם את היכולת להקשיב ולבדוק את עצמנו.
לא נצליח לשכנע כל מי שמולנו. אבל יש רבים שעדיין שואלים, מתלבטים או פשוט אינם מכירים. איתם צריך לבנות קשר, להסביר ולהיות מוכנים גם לשאלות שאין לנו תשובה קלה עליהן. אני זוכר כמה הייתי זקוק לכך שמישהו יראה את המציאות שלי באוקטובר ההוא. זו גם נקודת המוצא שלי לשיחה עם אחרים.
