מאת: אור מורדו
הוויכוח על זיהוי פניו של יצחק רבין אינו רק סיפור על פער בידע. הוא חושף משבר עמוק יותר ביחס שלנו לחינוך, לתרבות, לשיח הציבורי ולעבר המשותף.
אודיה פינטו, משפיענית רשת וכוכבת ריאליטי שגדלה במסגרת חרדית, עמדה במרכזה של סערה ציבורית לאחר שלא זיהתה בתוכנית הריאליטי "פאוור קאפל" ברשת 13, את תמונתו של יצחק רבין. לדבריה, היא ידעה מיהו רבין אך לא חיברה באותו רגע בין השם לתמונה.
הסערה התרחבה במהירות מן החידון עצמו לוויכוח על פערי חינוך ותרבות. פינטו טענה שהביקורת הפכה ללעג ולהשפלה על הרקע שממנו באה, וניסתה להמחיש שלציבורים שונים יש עולמות ידע שונים. היא אף יצאה לרחובות תל אביב עם תמונות רבנים כמו הרבי מליובאוויטש והרב עובדיה יוסף כדי להוכיח זאת. הסערה התרחבה גם לעימות עם חני נחמיאס, שהופתעה לגלות שפינטו אינה מכירה אותה, את יצחק נבון ואת ההצגה "בוסתן ספרדי”, ואף טענה כי הזמינה את בני הזוג לצפות בהצגה אך לא קיבלה תשובה. פינטו ראתה בשאלות הללו מבחן תרבותי מתנשא, ואילו נחמיאס טענה שמדובר בסקרנות ובניסיון לפתוח בפניה עולם שלא הכירה. כך הפכה פרשת ריאליטי לוויכוח ציבורי רחב על ידע בסיסי, פערי חינוך, מרכז ופריפריה, ועל השאלה מי קובע מה נחשב "תרבות ישראלית” שכל אדם אמור להכיר.
אבל הסערה אינה באמת רק על אודיה פינטו. היא משקפת תהליך רחב יותר של ויתור על ידע עולם משותף: צעירים מכירים משפיענים, טרנדים וכוכבי רשת, אך פחות מנהיגים, יוצרים ואירועים היסטוריים. גם הטלוויזיה המסחרית היא חלק מן המראה הזאת, משום שהיא הופכת פערי ידע לעימות מבדר ומתגמלת את מי שמייצר רעש, תגובות ועוקבים.
במסכת אבות (פרק ב משנה ה) אומר הלל הזקן: " אֵין בּוֹר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ"
בהשאלה לימינו, המשנה מזכירה לנו שידע אינו רק אוסף של עובדות, אלא תנאי ליכולת להבחין, לשפוט ולפעול באופן מוסרי ומעמיק. היא גם מציבה אחריות על שני הצדדים: „לא הביישן למד” – אדם שמתבייש להודות שאינו יודע ולשאול יישאר בספקותיו; ו„לא הקפדן מלמד” – מי שמשפיל את הלומד או לועג לשאלותיו אינו מאפשר למידה אמיתית. הלל מסכם באמירה החשובה ביותר: במקום שבו אחרים אינם נוהגרים כראוי, השתדל להיות האדם הזה שמתנהג נכון.
מכאן אפשר לזהות חמש סיבות לכך שהסערה האחרונה היא מראה לחברה הישראלית:
- בור ועם הארץ
במשנה "בור” מתאר אדם חסר בסיס של ידע והבנה, ואילו "עם הארץ” הוא מי שחי ופועל בתוך החברה אך חסרים לו הלימוד והעומק הנדרשים. פרשנות ששמעתי בעבר הציגה את הבור בחסרון של אי ידיעה, ואילו, עם הארץ נמצא במצב אחר: הוא כבר מסוגל להבין שיש לפניו דרך טובה יותר, ואף יש בידיו להתרחק מן החטא, אבל הוא בוחר להישאר במקום. לענייננו, השאלה אינה רק מה אדם אינו יודע, אלא האם הוא מוכן להכיר בפער וללמוד.
הבעיה עם סרטוני אודיה פינטו היא לא בהכרח חוסר הידע, אלא חגיגת הבורות. ייתכן שאדם אינו יודע דבר מסוים, השאלה מה הוא עושה ברגע שבו מתגלה הפער. אפשר להבחין בין שלושה מצבים: אי־ידיעה – מצב טבעי שבו אדם טרם למד; אדישות כלפי אי־הידיעה – מצב שבו לאדם לא אכפת שאינו יודע; והפיכת אי־הידיעה לזהות מתריסה – מצב שבו האדם לא רק מסרב ללמוד, אלא הופך את הבורות למקור של גאווה ומאשים את עצם הדרישה לידע.
הבעיה מתחילה כאשר התגובה לפער היא האשמה מעין 'ההגנה הטובה ביותר היא התקפה' : לא רק "אני לא יודעת”, אלא "אין סיבה שאדע, והבעיה היא אצל מי שמצפה ממני לדעת”. השכלה כללית היא חשובה, היא חלק מהתרבות והמורשת שבה אנחנו גדלים ולכן חשובה ההכרות עם אנשי הציונות, אנשי התרבות, יצירות ואירועים שעיצבו את החברה והמדינה. ידע כללי אינו אוסף שאלות טריוויה; הוא התשתית להבנת אזכורים, תהליכים ושיח ציבורי, והוא מאפשר להשוות מידע חדש למה שכבר ידוע ולזהות מה הושמט ממנו.
עם זאת, יש אמת בטענה של פינטו שגם הציבור החילוני אינו מכיר בהכרח דמויות דתיות. עלינו לזכור שצמיחת הלאומיות היהודית התרחשה בחלקה בגלות, עם ראשית הציונות המוקד עבר לדמות ה'יהודי החדש', אך גדולי הדת, אנשי הרוח והקהילות השונות תרמו גם הם להתפתחות היהדות והישראליות שאנחנו מכירים. דווקא כדי להבין את החילוניות הישראלית חשוב להכיר גם את העולם הדתי והשינויים שהתרחשו בתוכו. המטרה אינה להחליף קאנון חילוני בקאנון דתי, אלא לבנות ידע עולם רחב יותר: בן גוריון לצד רבנים, יוצרות ויוצרים אשכנזים ומזרחים, ואנשי רוח מן התרבות החרדית, הערבית, הרוסית והאתיופית.
הידע הזה צריך להיות נוכח בבתי הספר, בחינוך הבלתי־פורמלי (גם תנועות הנוער נוגעות פחות ופחות באידאולוגיה) ובמרחב התרבותי. אך כדי שאנשים ירצו ללמוד, אסור להשפילם על בורותם. גם לא צריך להתעלם מבורות זו – צריך לשקף את הפער, ובו בזמן לתת לגיטימציה ללמוד ולהתעניין. האמירה 'איך אתה לא יודע? זו בושה' מעודדת התקרבנות ואינה מסייעת ללמידה.
מותר לאדם לומר "איני יודע”, אבל מצופה ממנו גם לרצות לדעת. חברה בריאה אינה משפילה אדם בגלל פער בידע, אך גם אינה מקדשת את הפער או הופכת אותו למודל לחיקוי
- מערכת החינוך
'אני יודעת מי זה רבין, פשוט לא זיהיתי את התמונה' אמרה פינטו. לתלמידים בחינוך הממלכתי הדבר עשוי להישמע מוזר, משום שתמונתו של רבין מוצגת בבתי ספר מדי שנה. בחינוך החרדי התמונה שונה. במדינה שבה מערכת החינוך מפוצלת, מפולגת ומקדשת דיפרנציאליות מוגזמת אין כמעט מדורת שבט שמייצרת זהות אזרחית ותרבותית משותפת, ולכן קשה לייצר זהות לאומית משותפת.
הבעיה אינה רק שכל מגזר לומד תכנים אחרים, אלא שאין ליבה אזרחית, היסטורית ותרבותית משמעותית שכל תלמיד ותלמידה בישראל פוגשים. כך אנחנו מגדלים צעירים החיים באותה מדינה, אך אינם חולקים בהכרח את אותם סיפורים, מושגים, סמלים ואפילו את אותה תפיסה בסיסית של אחריות אזרחית.
כך נוצר הפער בין 'ברור שנתגייס ו'אני נשבע אף להקריב את חיי' ל 'נמות ולא נתגייס' . כך נוצרים הפערים בין נער בקרית שמונה ובאילת ובשלומי לבין נער שגדל במרכז הארץ ונחשף למערכת חינוך עשירה יותר במשאבים ובהזדמנויות.
האמת היא שבחלק ממערכת החינוך מציינים את יום הזיכרון ליצחק רבין, בחלק את יום פטירת רחל אמנו, ובחלק לא את זה ולא את זה. גם כאשר מציינים את יום הזיכרון ליצחק רבין, הדיון ברצח פוליטי, בהסתה ובתהליכים שהובילו אליו נדחק לעיתים לטובת שיח כללי ורך יותר על מחלוקת.
באחת השנים שבהן קיימתי בבתי ספר פעילויות ליום הזיכרון, בחרנו להתמקד בעקרונות דמוקרטיים ולגעת בלב הסוגיה. במקרה השתתף בשיעור גם מנהל בית הספר. בסוף השיעור הוא ניגש אלי ואמר 'אני מזועזע מהתפיסות שלהם על דמוקרטיה', בתגובה שאלתי כמה הם עוסקים בנושאים האלה לעומק. התשובה ברורה.
זיהוי פניו של רבין אינו המבחן היחיד, ואולי גם לא החשוב ביותר. השאלה היא האם התלמידים יודעים מי היה, מה היו המחלוקות סביבו, מהו רצח פוליטי, כיצד הסתה מאיימת על הדמוקרטיה ומהי אחריותו של אזרח בחברה שיש בה מחלוקות עמוקות. אפשר לזהות את התמונה ולהישאר בור במשמעותה; אך אפשר להיות מוכן ללמוד ולהבין ואז גם נכיר את התמונה. מערכת החינוך צריכה לטפל בשני הפערים.
יש מקום לדיפרנציאליות. יש מקום לכל מגזר ללמד גם את עקרונותיו, מסורותיו וסיפורו. אבל אם אין מכנה משותף רחב שאליו מערכת החינוך במדינה מתכנסת, לא יהיה דבק שיחבר את החברה. המכנה המשותף אינו צריך למחוק זהויות שונות, אלא לאפשר להן לדבר זו עם זו. כדי שבני נוער ירצו להכיר את הסיפור הלאומי, הם צריכים גם לראות את עצמם ואת קהילותיהם בתוכו.
- תרבות וחינוך
מבדיקת "גם כן תרבות” בכאן תרבות עלה שאין שעת חובה רציפה לתרבות ולאמנות לאורך כל שנות הלימוד בארץ (יסודי, חטיבה ותיכון). תרבות אינה רק שאלה של פנאי: ובניגוד לגישתו של שר התרבות, היא איננה רק סרטים שמקבלים רייטינג גבוה. תרבות היא מנגנון שבאמצעותו חברה מעניקה משמעות לקיומה, מגדירה את זהותה ומעבירה ערכים מדור לדור.
תרבות מפגישה אותנו עם עולמות פנימיים ורעיונות שונים, מעודדת מורכבות וחשיבה ביקורתית ומשמשת גם מראה חברתית. באמצעותה בני האדם מביעים רגשות שלא תמיד באים לידי ביטוי במילים כאינדיבידואלים וכקהילה. היא מייצרת לנו עוד מדורת שבט לגיבוש הזהות הקולקטיבית שלנו. אולם בתרבות שבה "אנחנו הכי טובים” ו"אין עלינו”, קשה לפנות מקום לבחינה עצמית ולחשבון נפש.
גם עצם הביקורת על החברה, על החינוך או על השלטון מתויגת לא פעם כ"שמאלנית” (לא כתיאור ענייני של עמדה, אלא כמילת גנאי) כאמצעי לבטל את הביקורת בלי להתמודד איתה. הסערה הזו המחישה זאת: ביקורת על פערי ידע הוצגה מיד כהתנשאות פוליטית ואליטיסטית, ואילו ביקורת על דרך השיח שלה הוצגה כניסיון להשתיק קול עממי או דתי. במקום לבחון את הטענות, השיח ממהר למיין את הדוברים למחנות.
אחד מתפקידי התרבות הוא לשמש גשר בין קבוצות. "בוסתן ספרדי”, שכתב יצחק נבון (נשיאה החמישי של מדינת ישראל) ועלתה לראשונה ב־1969, הייתה פורצת דרך וייחודית לזמנה. היא שברה הגמוניה תרבותית והכניסה את תרבות יהודי ספרד והלאדינו אל לב התיאטרון הממסדי. כאן טמון פרדוקס: היצירה נשמרה על הבמה, אך לא בהכרח הועברה לדור הבא. גשר תרבותי אינו יכול להישאר מוכר רק למי שכבר מגיע לתיאטרון.
כאשר החשיפה היחידה של תלמידים להצגות תיאטרון, אם בכלל, הם בתחומי אסאש"ה (אלימות, סמים, אלכוהול, שואה, התנדבות) הם עלולים לתפוס אותו ככלי מטיף ולא כמרחב של דמיון, יופי, הנאה ושאלות מורכבות. דווקא יוזמות כמו בימות הנוער ולהקות הייצוג העירוניות מייצרות הזדמנות ייחודית לפיתוח אומנות, שותפות נוער והבאת נושאים מרתקים לבמה.
דרך הרשתות החברתיות, קטעי וידאו, פסקולים וקהילות מעריצים, בני ובנות נוער בישראל הכירו מחזות כמו "המילטון” ו"הדסטאון”, אף שלא הועלו בישראל. זה מוכיח שאין לצעירים התנגדות מובנית לתיאטרון או ליצירות מורכבות; הם פשוט צריכים שער כניסה רלוונטי לעולמם. התיאטראות הבינו זאת ופתחו ערוצי נוער, הפילהרמונטית הישראלית מייצרת תכנים מותאמי נוער וצעירים במטרה למשוך אותם, אך בתי הספר לא בהכרח לוקחים תלמידים לתזמורת האנדלוסית, לקונצרטים, למוזיאונים ולתיאטרון.
החשיפה לתרבות מושפעת גם ממחיר הכרטיס, עלות ההסעה, המרחק ממוסדות התרבות, נגישות פיזית, שפה והיצע מוגבל בפריפריה. אי־אפשר להאשים צעיר בכך שלא ביקר בתיאטרון אם מעולם לא ניתנה לו הזדמנות נגישה להגיע אליו.
המפגש עם תרבות מלמד גם כיצד להיות במרחב משותף: ללמוד כיצד מתנהגים באולם , להקשיב, לכבד יוצרים וקהל, כיצד שוהים עם יצירה בלי לדבר, לצלם, לצעוק או להפריע, וליהנות בלי להשתלט על חווייתם של אחרים. ההתנהגות באולם קולנוע אינה פרט שולי או כללי נימוס מיושנים. היא תרגול באזרחות: אבל כציבור אנחנו מעדיפים לצקצק למשמע החדשות על התפרעות בני נוער בבתי קולנוע, במקום זה כדאי לשאול היכן ניתנה להם הזדמנות ללמוד זאת.
- נימוס זה לאירופה
'אותי חינכו לאהבת אדם' אמרה בעודה צועקת מתסכול. "אדם צועק את אשר חסר לו" שר מאיר אריאל. אלא שעוצמת הקול אינה מחליפה טיעון, והדרישה שיכבדו אותך אינה פוטרת אותך מהצורך לכבד את מי שעומד מולך.
כבוד, הערכה ואהבה הם דברים שכולנו צריכים. אך כמו שיגיד לכם כמעט כל ישראלי שגר יותר מחודש בחו"ל, כמעט תמיד יודעים מתי תייר ישראלי נכנס לחנות או הולך ברחוב. הצעקות והישירות מקדימות את הגעתו. יש סיבה, מעבר לאנטישמיות, למה במקומות מסוימים תיירים ישראלים נתפסים כחצופים. אנחנו מכבדים פחות את התרבות המקומית, ולעיתים מתרצים את עצמנו באמירות ' הם לא מבינים אותנו, אנחנו חמים לעומת הקור שלהם' או 'קצת שמחה מה קרה?'. או כמאמר השיר "הופה פה זה לא אירופה".
הדפוס הזה ניכר בכבישים, בשיח הציבורי וברשתות החברתיות. צעקה אינה בהכרח אכפתיות, וישירות אינה חייבת לבוא על חשבון הקשבה וכבוד. אם אנחנו מרגישים הכול בעוצמה, אולי הגיע הזמן שנלמד גם להכיל, להקשיב ולהתווכח בלי למחוק את האדם שמולנו.
יחד עם זאת, גם "נימוס” אינו יכול לשמש מסווה להתנשאות. אדם יכול לדבר בשקט ועדיין להשפיל את מי שמולו. אפשר לבקר את צורת התגובה של פינטו, ובאותה נשימה לשאול אם השאלות שנשאלה נועדו רק להכיר אותה או גם להפגין בפני המצלמות את פערי הידע שלה.
- דור ה"הכל לפנינו היה רע"
באחד מחוגי הבית לקראת הבחירות, שקטע ממנו עלה לטיקטוק, שמעתי צעיר אומר למבוגרים: 'אתם הרסתם את המדינה. עכשיו שבו בצד אנחנו נבנה מחדש'. התפיסה הזאת מאפיינת חלק מדור הZ בעולם. דור שגדל בתוך משברים, נחשף לכישלונות מוסדיים ומרגיש פחות מחויב לסמכויות ולקאנון שבנו הדורות הקודמים. בישראל היא התחזקה מאז הקורונה וביתר שאת מאז 7 באוקטובר.
התסכול מיוקר המחייה לצד המצב הביטחוני מרחיב את משבר האמון מול מקבלי ההחלטות. במחקר "רואים את הנוער 2026”, שנערך על ידי Education for Life ומועצת התלמידים והנוער הארצית, נמצא כי רק 21.8% מבני ובנות הנוער נותנים אמון במקבלי ההחלטות וכמחצית אינם מאמינים כי אזרחי ישראל יעמדו לצידם בזמן משבר.
חוסר האמון הזה מסביר גם חלק מדחיית העבר. צעירים אינם אומרים "זה ישן, למה זה חשוב?” רק משום שאינם סקרנים. לעיתים הם מרגישים שהמוסדות והמבוגרים משתמשים בהיסטוריה כדי להטיף להם, לדרוש מהם נאמנות ולספר להם מה עליהם לחשוב – אך אינם מעניקים להם השפעה ממשית על ההווה. כאשר העבר מוצג רק ככלי משמעת, קל לדחות אותו. כדי שבני נוער ירצו להכיר את העבר, הם צריכים להרגיש שהם שותפים לעיצוב העתיד. ידע והשתתפות אינם נושאים נפרדים: תחושת השפעה יוצרת מוטיבציה להבין את החברה שעליה מבקשים להשפיע.
הנתונים מתחברים מצד אחד ליזמות ולרצון של צעירים לתקן, ומצד אחר לתפיסה שכל מה שקדם להם מיושן וחסר רלוונטיות. תגובות שעלו ברשת לסוגיה כמו "הם מבוגרים, לא צריך להכיר אותם” או "זה ישן, מה זה חשוב?” ממחישות את הניתוק הזה.
בשנים האחרונות רווחת התפיסה שאין צורך להתמקד בהקניית ידע, אלא בעיקר במיומנויות: "הכול בגוגל”. אבל מנוע חיפוש או כלי בינה מלאכותית אינם תחליף לידע כללי. הם יכולים להשיב על שאלה, אך לא תמיד לומר איזו שאלה צריך לשאול, מה חסר בתשובה וכיצד האירוע מתחבר לתהליכים אחרים.
הקושי של צעירים ישראלים להתמודד לעומק עם טענות אנטי־ישראליות או להסביר את הסכסוך הישראלי־פלסטיני ממחיש שלא די לדעת לחפש. בלי ידע מוקדם קשה לזהות שקר, להתמודד עם חצי־אמת או לבנות טיעון. ידע ומיומנויות אינם מתחרים: כדי לבדוק מקורות, לזהות מניפולציה, להבין נקודות מבט שונות ולהתווכח בצורה רצינית, צריך גם לדעת עובדות, תהליכים ומושגים.
תפקידה של מערכת החינוך הוא לספק ידע, להקנות מיומנויות שמאפשרות להעמיק בו ובעיקר לייצר מוטיבציה להכיר את העבר וללמוד ממנו. כדברי יצחק רבין: " לקיים את אשר ראוי לקיים, לשנות את אשר דרוש שינוי”.
עצם העובדה שאודיה פינטו הפכה לגיבורת תרבות היא חלק מהשינוי הזה. בחברה שבה ידע נתפס כלא "סקסי”, כוח אינו בהכרח היכולת להבין, לכתוב, ליצור או להכיר את ההיסטוריה , אלא מספר העוקבים, היכולת לייצר ויראליות והביטחון לדבר גם כשלא יודעים. המשפיען תופס את מקומו של איש הרוח, והאלגוריתם מחליף את העורך, המורה והמבקר.
כל הסיבות האלה אינן אשמתה של בחורה צעירה אחת. אבל היא לא נקלעה במקרה לסיטואציה פרטית: היא בחרה להגיע לפריים טיים הישראלי. רשת 13 הפכה את הסיטואציה לתוכן מרכזי ומקודם, ופינטו מצדה המשיכה להשתמש בתשומת הלב כדי להשמיע את גרסתה ולחזק את נוכחותה הציבורית. הרי בעולם הזה כמעט שאין דבר כזה פרסום רע.
הסכנה אינה רק שאדם מפורסם אינו יודע. הסכנה היא שמעגל שלם נוצר סביב אי הידיעה: הטלוויזיה הופכת אותה לבידור, הרשת הופכת אותה לזהות, העוקבים הופכים אותה לכוח, והביקורת מאפשרת למשפיען להציג את עצמו כקורבן וכגיבור בו־זמנית. כך הבורות אינה עוד תקלה בדרך להצלחה, היא הופכת לחלק ממודל ההצלחה.
במקום להפוך את אודיה לאויבת או להשפיל אותה, כדאי להשתמש בסערה כהזדמנות לדיון ציבורי. עלינו להחזיר את הידע הכללי, התרבות והאזרחות למרכז החינוך; להרחיב את הקאנון כך שיותר קבוצות יראו את עצמן בתוכו; ליצור הזדמנויות נגישות למפגש עם תיאטרון, קולנוע, ספרות, מוזיקה והיסטוריה; ולאפשר לאדם לומר "אני לא יודע” בלי שיבוזו לו אך גם בלי שהמשפט הזה יהפוך לסוף השיחה.
השאלות האלה: מה מחבר חברה מפוצלת, כיצד בונים תרבות משותפת, מהו ידע שכולנו זקוקים לו ומה תפקידו של החינוך עומדות גם במרכז הספר "מדורת השבט”.
להעמקה ברעיונות האלה אפשר לקרוא עוד בספר "מדורת השבט”.
