הציונים הם רק העשן, אבל אין עשן בלי אש

 גיליון הציונים שהמערכת ניסתה להסתיר

כשילד מקבל ציון נכשל, התגובה הראשונה היא לא פעם בושה. לפעמים הוא מנסה להסתיר אותו. ואם ברור לו שבסוף יגלו, אולי עדיף להניח את כל הציונים הרעים על השולחן באותו יום ולקוות שמחר יעברו הלאה. השבוע נדמה היה שמערכת החינוך אימצה בעצמה את האסטרטגיה הזאת.

במשך חודשים ניסה שר החינוך יואב קיש למנוע את פרסום תוצאות מבחני תנופ״ה במדעים. לאחר שהיועצת המשפטית לממשלה הורתה לפרסמן, הן פורסמו ללא הודעה מוקדמת, דווקא ביום פרסום פיז״ה. כך קיבלנו יחד שני גיליונות עגומים: שפל ישראלי בקריאה, במתמטיקה ובמדעים, ולצדו נתון שלפיו רק 3% מתלמידי כיתות ט׳ עמדו באופן מלא בדרישות תוכנית הלימודים במדעים. קשה שלא לראות בכך ניסיון לשלוט בנרטיב: תחילה למנוע את הפרסום, וכשזה כבר אינו אפשרי, לפרסם הכול יחד ולקוות שהכותרות ייגמרו מהר.

 מהי הקריסה האמיתית

הכותרות התמלאו במילים "קריסה", "התרסקות" ו"שפל היסטורי". ספרנו כמה נקודות איבדנו, אם המלחמה אשמה ועד כמה קיש אחראי. אלה שאלות חשובות, ושר החינוך נושא באחריות. אבל אם הדיון יסתיים בו ובציונים, גם אנחנו נעסוק בניהול הכותרת במקום במשבר החינוכי. כך הרגילו אותנו לחשוב על חינוך.

כמה קיבלנו, איפה אנחנו בטבלה ומה צריך לתגבר כדי לעלות במבחן הבא. אלא שפיז״ה אינו בודק רק כמה חומר תלמידים זוכרים. הוא מבקש לברר אם הם מסוגלים להשתמש בידע, לחשוב באופן ביקורתי, לפתור בעיות ולהתמודד עם מצבים שאינם מוכרים להם. במילים אחרות, השאלה איננה רק מי יודע יותר, אלא מי יוכל להסתדר בעולם שעוד איננו מכירים.

וזה אולי הסיפור האמיתי של השבוע: פיז״ה ביקש לבדוק אם תלמידי ישראל מוכנים לעתיד  והממשלה, התקשורת וגם אנחנו חזרנו מיד אל הדבר המוכר והנוח ביותר: הציון.

הירידה בהישגים חמורה, אבל היא אינה כל הסיפור.  37% מהתלמידים בישראל אומרים שבית הספר הוא בזבוז זמן,  רק 60% מדווחים שבמרבית שיעורי המדעים המורה מגלה עניין בלמידה של כל תלמיד, לעומת 69% במדינות OECD, רק 64% אומרים שהמורה נותן עזרה נוספת כשהם זקוקים לה, לעומת 73% במדינות הארגון.

זה הרגע שבו הדיון כבר אינו רק על מה התלמידים יודעים. הוא הופך לדיון על הקשר שלהם עם בית הספר ועם הלמידה עצמה. אם בני 15 מסוגלים לפתור בעיות מורכבות, לחשוב באופן ביקורתי, לתקשר ולהשתמש בידע במצבים חדשים.

פיז״ה לא חושף רק תלמידים שמקבלים ציונים נמוכים. הוא חושף מערכת שלא מצליחה לגרום לרבים מהם לראות טעם בלמידה, להרגיש מסוגלים ולקבל את התמיכה שהם צריכים. אם התגובה תהיה רק עוד חומר, עוד שעות ועוד מבחנים, המערכת תטפל בסימפטום ותפספס את האש שמייצרת את העשן.

 

כשציון נכשל הופך לתוכנית עבודה, לא עוד שעות, אלא חינוך אחר

אפשר גם להגיב אחרת. תוצאות פיז״ה בשנת 2000 טלטלו את גרמניה. ההישגים הנמוכים והפערים החריפים בין תלמידים חוללו את מה שכונה הלם פיז״ה. במקום להסתפק בחיפוש אשמים, גרמניה הפכה את המשבר לתוכנית עבודה: היא קבעה סטנדרטים משותפים, חיזקה את הכשרת המורים, השקיעה בתלמידים מוחלשים ובנתה מערך קבוע של מדידה ומחקר. חשוב מכך, תוכניות הלימודים החלו לעבור מצבירת ידע לפיתוח היכולת להשתמש בו. בשנים שלאחר מכן ההישגים השתפרו וחלק מהפערים הצטמצמו, גם אם לא נעלמו.

השיעור מגרמניה אינו שצריך להעתיק את הפתרונות שלה, אלא שציון נכשל צריך להוביל לשינוי מערכתי. אצלנו, בינתיים, קיבלנו בעיקר תירוצים והצעות להוסיף עוד מאותו הדבר: עוד שעות, עוד חומר ועוד מבחנים. אבל המלחמה יכולה להסביר חלק מהירידה, והסבר אינו תוכנית עבודה. הפתרון אינו להחזיק תלמידים זמן רב יותר בכיתה, אלא להשתמש אחרת בזמן שלהם: פחות שעות של הוראה פרונטלית, יותר התנסות, חשיבה, יצירה, יוזמה ועבודה עצמאית. פחות מערכת שמנסה לעשות הכול בעצמה, ויותר חיבור בין בית הספר, החינוך הבלתי פורמלי, המשפחה והקהילה.

  קיש אחראי, אבל הוא לא לבד

אי אפשר לנהל מערכת לאומית, לקבוע את סדרי העדיפויות שלה ואז להתנער מתוצאותיה. אבל הילד בקצה אינו פוגש את שר החינוך. הוא פוגש מורה שחוק, מנהלת שמכבה שריפות, והורה שמרוב רצון להגן עליו מתקשה לאפשר לו להתמודד ולהיכשל. הוא פוגש מערכת שבה כמעט איש אינו סומך על האחר.

לצד אנשי חינוך מעולים, הסכמנו להוריד את רף הקבלה וההכשרה. התרגלנו לעיתים לשפה דלה, לציפיות נמוכות ולמערכת שאינה רואה את הילד השלם. האחריות מתחילה בפוליטיקה, אבל עוברת לאורך כל השרשרת ומגיעה גם אלינו. בנינו תרבות שבה כל צד מתגונן מפני הצד הבא, במקום לפעול יחד.

בית הספר הוא שחקן, לא כל המגרש

ראיתי את זה במשך שנים כרכז נוער וכמנהל מחלקת נוער וכמנחה במשרד החינוך. פגשתי נערים ונערות שהתקשו מול מחברת, אבל ידעו להקים מיזם, להוביל צוות, להפיק אירוע, לרתום מבוגרים ולפתור בעיות אמיתיות. במקום לראות את היכולות האלה ולהשתמש בהן,  היו מורים שאמרו להם לעזוב את תנועת הנוער ולשבת ללמוד, כאילו מנהיגות, אחריות ויצירתיות אינן הישגים.

פגשתי גם מורים אחרים. הם הרימו טלפון, ביקשו להכיר את הנער מחוץ לכיתה, וחיפשו יחד איתי איך הצלחה בתנועת הנוער יכולה לחזק מסוגלות גם בבית הספר. ברגעים האלה לא היה חינוך פורמלי מול חינוך בלתי פורמלי. היה חינוך.

וזו הפרדיגמה שצריך לשבור: בית הספר כבר אינו מרכז חייו היחיד של התלמיד, , והוא גם לא צריך להעמיד פנים שהוא כזה. הוא שחקן חשוב לצד המשפחה, תנועת הנוער, החוג, המתנ״ס, הקהילה והמרחב הדיגיטלי. הילד עובר בין העולמות האלה בכל יום, אבל המבוגרים שבתוכם כמעט אינם מדברים זה עם זה.

 לחבר בין המדורות

מה שצריך עכשיו הוא מערכת שבונה מחדש את התנאים ללמידה: רואה את התלמיד, מחזקת מסוגלות ויוצרת משמעות, שייכות ושותפות. מדיניות ארצית צריכה לאפשר לכל רשות לחבר בין בתי הספר, החינוך הבלתי פורמלי, התרבות, הרווחה והקהילה, ולהכיר גם בהצלחות שנולדות מחוץ לכיתה ולבנות עם כל תלמיד מסלול שאינו מתחיל ונגמר בציון. מתוך כל אלה יצמחו גם הישגים.

לקראת הבחירות נשמע הבטחות רבות על ביטחון, כלכלה וזהות. אבל נושא הבחירות חייב להיות חינוך. לא רק כמה נקודות נוסיף במבחן הבא, אלא איזה אדם ואיזו קהילה אנחנו מבקשים לבנות.

במדורת השבט כתבתי שכל אחד מחפש את השבט שלו, את המקום שבו הוא מרגיש שייך. החינוך הוא האש שמחברת בין אנשים והופכת קבוצה לקהילה. אלא שהחינוך של השבט כבר אינו מתרחש סביב מדורה אחת. תפקידנו אינו לכבות את המדורות האחרות ולהכריח את כולם להתכנס סביב בית הספר. תפקידנו לראות את כל מי שיושב במעגל, לחבר בין המדורות ולאפשר להן לחמם זו את זו. רק כך נבנה מערכת שלא רק מלמדת יותר, אלא גורמת לילדים לרצות ללמוד, להבין למה זה חשוב ולהאמין שהם מסוגלים.