מטונה לניר כנען, פינת המילטון

היפ הופ ישראלי הוא כבר מזמן לא רק ז׳אנר מוזיקלי. הוא דרך לקרוא את ישראל – את הזיכרונות שלה, הפחדים שלה, הסתירות שלה ואת דור ההווה.

בשקט בשקט, בשבועות האחרונים סצנת הדוקו בישראל רועשת. בכל יום שלישי שודרה בכאן 11 "זהב שחור", סדרת הדוקו של רום אטיק ואמרי דקל קדוש על תולדות ההיפ־הופ הישראלי.

היפ־הופ הוא לא בהכרח ה־go-to שלי בכל מה שנוגע למוזיקה, אבל היה משהו מסקרן בסדרה הזו. ככל שהיא התקדמה הבנתי שלא רק המוזיקה גורמת לי לחכות לפרק הבא, כי "זהב שחור" היא לא באמת רק סדרה על היפ־הופ. היא סדרה על ישראל.

ארבעה עשורים של היפ־הופ הופכים בה לארבעים שנים של זהות ישראלית מתפתחת: מזרחיות ואשכנזיות, מרכז ופריפריה, עולים וצברים, שלום ומלחמה, צבא, מחאה, כסף, הצלחה, טראומה ושייכות. תרבות שנולדה ברחובות הרחק מכאן הגיעה לישראל, התערבבה בבלגן המקומי ולא רק תורגמה לעברית, היא התחילה לדבר ישראלית.

במילים אחרות, ההיפ־הופ התחיל לסמפל אותנו.

סימפול הוא מאבני היסוד של ההיפ־הופ: לוקחים יצירה קיימת, חותכים ממנה חתיכה ומכניסים אותה ליצירה חדשה. אבל כשצופים ב"זהב שחור" מבינים שזו גם דרך לחשוב על האופן שבו תרבות נוצרת.

אף דור לא מתחיל מדף ריק. אנחנו מקבלים מהעשורים שלפנינו מילים, מנגינות, דימויים, טראומות, סמלים, פחדים, גיבורים וסיפורים. קצת מפה, קצת משם, משנים את הקצב ומחזירים לעולם משהו שנשמע חדש – אבל עדיין נושא בתוכו את מה שהיה כאן קודם.

אולי לכן יש משהו יפה בכך שאפילו "מכופף הבננות", מהקאנון של מאיר אריאל, שלום חנוך ואריק איינשטיין, קיבל אצל שב"ק ס' חיים אחרים. ההיפ־הופ הישראלי לא הסתפק בייבוא תרבות אמריקאית. מהר מאוד הוא התחיל לאכול מתוך המקרר המקומי.

וכל דור הוסיף משהו.

בתחילת שנות האלפיים, כשישראל עמוק בתוך האינתיפאדה השנייה והוויכוח על לאומיות וזהות, סאבלימינל כבר יכול היה להגיד: "אוהב ת'מדינה אבל זה לא אומר שיש בה צדק".

במשפט אחד נמצאת סתירה שתלווה את ההיפ־הופ ואת הישראליות כולה: אפשר לאהוב ולהתריס, להשתייך ולבקר, להיות חלק מהסיפור הישראלי ובאותה עת להתווכח איתו.

ואז הגיע אחד הסימפולים התרבותיים המבריקים שנעשו כאן: "דור שלם דורש שלום" ולצדו "תנו לצה"ל לנצח". "שירת הסטיקר" של הדג נחש, למילים שאסף וחיבר דוד גרוסמן, בנוי מתוך החברה הישראלית עצמה: ימין ושמאל, דת וחילוניות, שלום ומלחמה, צבא, פחד ואמונה בתוך אותו טקסט. הרבה לפני שהאלגוריתם ערבב לנו דעות בפיד, הדג נחש סימפלו את הפיד האנלוגי של ישראל – הפגוש האחורי של האוטו.

שנים אחר כך טונה כבר יכול לשיר "כמו הדיסקים, כמו הווקמן", וב"גם זה יעבור" לזרוק לבלנדר התרבותי שלו את נאפסטר, נטסקייפ, באג 2000, טמגוצ'י, קפולסקי ועוד אינספור שרידים קטנים של חיים שלמים. אם הדג נחש סימפלו את הוויכוח הישראלי, טונה סימפל זיכרון של דור. כי לא רק מלחמות, ממשלות והאירועים שההיסטוריה החליטה לשמור יוצרים זהות. גם הטלוויזיה שראינו, המכשיר ששמענו בו מוזיקה, החנות שנסגרה והפרסומת ששכחנו שזכרנו.

זה גם אחד הדברים היפים ב"זהב שחור". היא לא מספרת סיפור שבו דור חדש מגיע ומוחק את הישן. להפך. שוב ושוב רואים כיצד הדורות החדשים מכירים את מי שהיו כאן קודם, לוקחים מהם משהו – ואז יוצרים ממנו משהו משלהם. גם הסדרה עצמה עובדת כך. היא מסמפלת ארכיון, קליפים, גרפיקה, טלוויזיה ושפות קולנועיות. פרק 4 הופך את משבר ההיפ־הופ הישראלי כמעט לסרט נואר בלשי; פרק 6 נותן לסיפור של טונה ורביד פלוטניק ממד רגשי ואישי אחר לגמרי. לאורך הסדרה הצורה אינה רק עטיפה לסיפור – היא מפרשת אותו. או לייתר דיוק מסמפלת אותו.

בסדרה כזו אי אפשר לכלול את כולם, ולצערי כמה טובים נשארו בחוץ או לא קיבלו מספיק מקום (איזי, קפה שחור חזק ואחרים). אחד מהם הוא נורוז.

ב"מרגיש נפלא" הוא אומר: "אוצר מילים נמוך אבל עם יופי של חיוך". אפשר לראות בזה בדיחה. אפשר גם לשמוע בזה משהו מדויק על הדור הזה.

נורוז מעניין דווקא משום שקשה להפוך אותו לדבר אחד. היו מי שהכתירו אותו כגאון. הוא צמח לאט, עבר מקבוצות שוליים אל קהלים גדולים יותר, הוציא להיטים, עלה, ירד, חזר והשתנה. ובעיניי לפחות, הוציא בדרך אלבומים מצוינים, ובהם "תמונה" הנדיר. הדבר המעניין אינו אם נורוז הוא "עמוק" או "נונסנס". הוא שניהם.

וזה אולי הסימפול של הדור הנוכחי.

בתוך שנים ספורות הדור הזה עבר קורונה, סבבים פוליטיים בלתי נגמרים, מחאה, 7 באוקטובר ומלחמה. המדינה עברה את כל אלה, אבל כל אחד ואחת עברו אותם גם באופן אישי , ובני הנוער עברו אותם בשנים קריטיות לעיצוב הזהות.

בהתאם לרוח התקופה, ה"אני" נמצא הרבה יותר במרכז: מה זה עשה לי, איך אני מרגיש, איך אני נראה, את מי אני אוהב, מה אני שווה, ממה אני מפחד. הנונסנס והמהות אינם הפכים. הם יכולים לחיות באותו שיר.

אולי זה גם חלק מתנועה רחבה יותר בסיפור הישראלי. דור המייסדים נדרש לבנות מדינה, הדור שאחריו לבסס אותה, והדורות הבאים כבר נולדו לתוך מדינה קיימת וחזקה יותר וניסו למצוא בתוכה את מקומם. הדור הנוכחי מקבל מדינה שהיא גם הצלחה אדירה, סיפור היסטורי ומקום אהוב  וגם מערכת במשבר ומרחב של טראומה מתמשכת. הוא לא בהכרח דוחה את הסיפור שקיבל. הוא פשוט שם את עצמו בתוכו.

ואז הגיע 7 באוקטובר. והסימפול השתנה שוב.

"חרבו דרבו על הראש שלהם" של נס וסטילה לא נשמע כמו שיר מלחמה ישן. אין בו תזמורת צבאית, מקהלה במדים או מארש. יש טראפ: קליט, צעיר, רקיד, מופק היטב – ובתוכו צה"ל, יחידות צבאיות, כוח, איום ונקמה. השיר נולד מתוך הזעזוע, הכאב והזעם של 7 באוקטובר. הוא נתן כוח לאנשים ברגע שבו רבים בישראל היו זקוקים לכוח הזה. אבל דווקא משום כך כדאי להקשיב גם למה שמטריד בו.

אולי הסימפול החשוב ביותר ב"חרבו דרבו" אינו מוזיקלי בכלל. הוא מסמפל את המקום שתופסים הצבא והכוח בתוך הזהות הישראלית. המיליטריזם נטוע עמוק כל כך בתרבות שלנו, עד ששפה של כוח, איום והרס יכולה להתיישב על ביט כיפי ולהישמע טבעית.

כשהשיר עורר זעזוע מחוץ לישראל, התגובה הקלה הייתה: הם לא מבינים מה עברנו. נכון. אבל אולי כדאי לשאול גם את השאלה ההפוכה: מה הם שומעים שאנחנו כבר לא שומעים? זו לא רק שאלה על נס וסטילה. זו שאלה עלינו. קשה לשמוע ביקורת על דברים שנראים לנו טבעיים, ודווקא משום כך לפעמים כדאי להקשיב לה.

ואז נחרוק עוד קצת את התקליט ונשמע את ג'ימבו ג'יי: "זכינו במדליה מזהב בריצה לחדרים מבטון". אותה מדינה. אותה מציאות ביטחונית. אותו כלי – ראפ. אבל אינטרפרטציה אחרת. אצל ג'ימבו נמצאים הממ"ד, האזעקה, צפירת הזיכרון, זיקוקי יום העצמאות והארטילריה. גם הוא מסמפל את ישראל הביטחונית, אבל במקום להפוך אותה לכוח ולאיום, הוא הופך את החיים בתוכה לאבסורד ישראלי: אנחנו כבר כל כך טובים בריצה לממ"ד שאפשר לחלק לנו מדליות.

זה לא אומר שאחד הוא "הטוב" והשני "הרע". זה אומר שתרבות יכולה לקחת את אותו חומר גלם ולהציע לנו שתי קריאות שונות לחלוטין שלו.

אז הבנו מה הטעם של הנוער? אז זהו, שלא

כי אז מגיע ניר כנען.

נורא קל לתפור על בני נוער סיפור מסודר: נוער שומע היפ־הופ, נוער שומע מזרחית, נוער נמצא בטיקטוק. ואז מגיע אמן צעיר עם פשטות כמעט הפוכה: פסנתר, כינור, רקע קלאסי, השפעות תיאטרליות, מלודיות גדולות ולעיתים כמעט סימפוניות – וכובש את ליבם של צעירים כשהוא שר: "כשאני מנסה לומר זה כואב". אין כאן צורך להיות "קולו של דור" או להכניס את המדינה לכל משפט. יש רגש.

הנוער הוא לא ז'אנר. הוא פלייליסט.

וזה אולי אחד הדברים החשובים ביותר שאנחנו מפספסים כשאנחנו מדברים על "תרבות נוער":  נער או נערה יכולים לעבור מנורוז לניר כנען, מטונה לנס וסטילה, מג'ימבו לעומר אדם ולשיר של ההורים שלהם שהם גילו בטיקטוק. בזמן שאנחנו מחפשים קטגוריות, הפלייליסט שלהם עובד על Shuffle.

זו לא סתירה. נוער, כמו נוער, מחפש זהות. והזהות הישראלית עצמה מורכבת, סותרת ורב־שכבתית. אז למה שהפלייליסט שלה יהיה פשוט?

הרצל פינת המילטון

המחשבה הזו החזירה אותי לפרק 8 "קצת תרבות" בספר שלי, מדורת השבט. כתבתי שם על האפשרות לקרוא חברה דרך התרבות שלה – דרך סאטירה, קולנוע, מוזיקה, משחקים, פרסומות, גרפיטי ופודקאסטים. בין השאר דרך המחזמר *Hamilton*.

יש בו שיר שנקרא “History Has Its Eyes on You”.וזה, במובן מסוים, כל הסיפור.  כי מה ש-Hamilton עשה בארצות הברית הוא לא רק להנגיש את ההיסטוריה האמריקאית. הוא עשה לה אינטרפרטציה מחדש.

לין־מנואל מירנדה לקח סיפור מכונן מהקאנון האמריקאי, פירק והרכיב אותו דרך היפ־הופ, R&B, הגירה, גזע, כוח ושאלות על מי זוכה לכתוב את ההיסטוריה.  הוא לא רק החליף את האריזה כדי שקהל חדש יסכים לשמוע סיפור ישן. הוא אפשר לקהל שלא בהכרח ראה את עצמו כבעליו של הסיפור לתבוע עליו בעלות מחודשת.

וזה הבדל חינוכי עצום.

בהחלט אפשר לקחת שיר של נורוז לכיתה כדי לפתוח באמצעותו נושא, להשתמש בסרט כדי להסביר רעיון או לחבר תוכן לימודי לעולם התרבותי של בני הנוער. יש ערך גדול ביכולת לדבר בשפה שלהם. תרבות יכולה לפתוח דלת שספר לימוד או הרצאה משאירים סגורה. אבל זו רק הדלת.

הרובד הבא הוא לא רק להשתמש בתרבות שלהם כדי להעביר את המסר שלנו, אלא ללמד אותם לקרוא אותה: מה היא מספרת על התקופה? אילו ערכים היא מניחה כמובנים מאליהם? מה היא מבקרת? ומה היא לא רואה?

והרובד העמוק יותר הוא להפוך את כיוון התנועה. לא רק אנחנו נשתמש בתרבות של בני הנוער כדי להסביר את העולם שלנו. ניתן להם להשתמש בתרבות שלהם כדי לפרש מחדש את העולם שקיבלו מאיתנו.

וזה מפחיד. כי ברגע שאנחנו נותנים לצעירים לפרש את הסיפור, אנחנו מוותרים על האפשרות לקבוע מראש מה תהיה המסקנה שלהם.

אפשר לקחת את "שירת הסטיקר" וללמוד על השסעים בחברה הישראלית, או להשתמש בג'ימבו ג'יי כדי לדבר על החיים בעוטף. אבל אפשר גם לשאול את בני הנוער איזה שיר **הם** היו בוחרים כדי לספר את ישראל. איזה חלק מהסיפור שקיבלו היו משאירים, מה היו חותכים – ומה היו מסמפלים לתוכו מחדש. כדי לשמוע את האינטרפרטציה שלהם.  וזה קשה. לפעמים קשה עוד יותר לשמוע את הביקורת שלהם.

להקשיב אין פירושו להסכים. חינוך לא דורש מאיתנו לקבל כל פרשנות, אבל הוא כן דורש מאיתנו להתייחס לצעירים כאל מי שמסוגלים לפרש את המציאות – ולא רק כאל קהל שאנחנו צריכים להעביר לו מסרים. הם לא דור העתיד. הם דור ההווה. ויש להם אמירה נוקבת על מה שהם חווים.

מדורת השבט לא נעלמה. היא פשוט החליפה פלייליסט

אולי זו הסיבה ש"זהב שחור" תפסה אותי כל כך. היא מתחילה בסיפור על מוזיקה שניסתה למצוא לעצמה מקום בישראל, ומסתיימת במקום שבו כבר אי אפשר באמת להפריד בין המוזיקה לבין ישראל. ההיפ־הופ סימפל את המציאות הישראלית,  והמציאות הישראלית, בתורה, השתנתה יחד איתו.

כל דור לקח את הכאבים, ההצלחות, הסתירות והצלילים של הדור שקדם לו והרכיב מהם משהו חדש. לפעמים יפה. לפעמים מצחיק. לפעמים מרגש. לפעמים מטריד מאוד. אבל תמיד מספר משהו עלינו.

והשאלה היא לא אם תרבות מחנכת. היא כבר עושה את זה. דרך השיר, הפלייליסט, הסדרה, הטיקטוק והבדיחה. השאלה היא אם נסתפק בשימוש בה כדי ללמד טוב יותר את מה שאנחנו כבר יודעים או שנעז להקשיב למה שהיא מלמדת  ואם ניתן לצעירים את הכלים לא רק לצרוך את התרבות שלהם, אלא גם לקרוא אותה, לבקר אותה, להבין מאיפה היא הגיעה, ואולי אפילו לבחור מה הם רוצים לסמפל ממנה הלאה.  להשתמש בה גם כדי לגלות מה הצעירים שחיים כאן עכשיו רואים שאנחנו כבר מתקשים לראות.

הזהות הישראלית עצמה מורכבת משכבות של זיכרון, מלחמה, אהבה, הצלחה, פחד, הומור, לאומיות, ביקורת ורוך. נוער, כמו נוער, מחפש זהות. ובדרך הוא לוקח את מה שקיבל מאיתנו, חותך, מפרק ומרכיב מחדש. לא תמיד נאהב את התוצאה.

אם אנחנו רוצים להבין לאן החברה הזאת הולכת, כדאי להקשיב למה שמתנגן, כי מדורת השבט לא נעלמה. היא פשוט עברה ל־Shuffle.